Publications - Articles

ובכל זאת סוריה

"הארץ", 27/11/2007


בוש לא טרח להזכיר אותה בנאומו באנפוליס, אבל דמשק בכל זאת מסתמנת כשותפה לתהליך כולל באזור. איראן כבר אמרנו? 

זה היה שבוע של סחרחורת דיפלומטית בסוריה. ערב ועידת אנפוליס נראתה דמשק כנהנית העיקרית מהמאמץ להבטיח את הצלחת האירוע. ממשל בוש חיזר אחריה והיא עמדה במוקד ההתעניינות של התקשורת הבינלאומית. אבל ביום הוועידה, נתפשה סוריה כמי שחוזרת לתפקיד, האומלל מבחינתה, אותו מילאה בטקס החתימה על הסכמי אוסלו ב-1993. גם אז היא היתה צופה פסיווית במחזה שבו ניצבו הפלשתינאים במרכז הבמה. ובכל זאת, המסקנה המדינית המתבקשת ביום שאחרי אנפוליס היא שיש לקדם אסטרטגיה המשמרת את סוריה במסגרת המהלך הדיפלומטי.

הסימנים לשינוי בעמדת ואשינגטון כלפי סוריה של בשאר אל-אסד נראו כבר לפני שבועות מעטים. לפני כמה חודשים ארצות הברית עדיין דבקה באסטרטגיה של בידוד ודה-לגיטימציה של משטר אסד. הממשל של ג'ורג' בוש הבהיר לאהוד אולמרט שהוא רואה בעין רעה את הניסיונות לחדש את המו"מ עם סוריה ואת הדיבורים הפומביים עליהם. המסר לירושלים היה: אל תתקעו מקלות בגלגלי המאמץ האמריקאי לבודד משטר העוסק בטרור, מקיים ברית עם טהראן, מדכא את לבנון ומסייע למרד האנטי-אמריקאי בעיראק.

מה שנאמר לראש ממשלת ישראל בחדרי-חדרים הושמע בפומבי ובכעס, כאשר יו"ר בית הנבחרים האמריקאי, ננסי פלוסי, ביקרה בדמשק כהתרסה נגד בוש. אבל לפני כמה שבועות, כחלק מן המאמץ להבטיח את הצלחתה של ועידת אנפוליס, החלה שרת החוץ קונדוליזה רייס לדבר על חתירה להסדר "כולל", להבדיל מהסדר ישראלי-פלשתיני "נפרד". זה היה רמז ברור לדמשק, שבתנאים מסוימים יכולה גם היא להיכלל במפה הדיפלומטית של ממשל בוש.

לשינוי בעמדת הממשל כלפי סוריה היו כמה סיבות, ובראשן הרצון להבטיח את הצלחתה של ועידת אנפוליס. אם ניתן להבטיח שסוריה לא תחבל בוועידה ואולי אף תשתתף בה - מה טוב. לכך הצטרפו העניין העיראקי (דוברים אמריקאים ציינו את צמצום החדירות לעיראק דרך הגבול הסורי) והלבנוני (הנשיא אמיל לחוד פרש מתפקידו בלי שפרץ המשבר שהכל חששו ממנו). גם התמיכה של חלקים בממשלת אולמרט ובממסד הביטחוני הישראלי בחידוש ההידברות עם סוריה, ובאורח פרדוקסלי לכאורה התקיפה ב-3 בספטמבר, שתרמה להחזרת סוריה ל"ממדיה הטבעיים", סייעו למהלך האמריקאי.

דמשק, כמובן, הבינה שהיחלצות ממצב שבו נמצאה על סף כניסה ל"ציר הרשע" וחידוש ההידברות עם ואשינגטון יניבו לה דיווידנדים דיפלומטיים. אמנם, היה עליה לבלוע גלולה מרה ולסייע לפלשתינאים בחיזוק מעמדו של "המסלול הפלשתיני" בתהליך שלום מחודש, אבל מול שיקול זה ניצבה ההבטחה שתורה של דמשק יגיע בהמשך.

ההיענות ליוזמה האמריקאית היתה כרוכה בהתרחקות מבעלת הברית והפטרונית איראן, ובמתיחות עם חיזבאללה וארגוני הטרור הפלשתיניים. אבל אסד החליט שהוא מוכן לשלם את המחיר.

גם ההשתתפות הערבית המסיווית בוועידת אנפוליס השפיעה על ההחלטה הסורית. משטרו של אסד סופג ביקורת מבית ומחוץ על בריתו עם איראן, שרוב מדינות ערב רואות בה איום. עמידה משותפת עם טהראן מול הקונסנסוס הערבי לגבי אנפוליס נראתה מביכה מדי. דמשק ניסתה למזער את הנזק על ידי תמרונים טקטיים: ייצוג באנפוליס בדרג זוטר יחסית, וקו הסברה שממעיט בחשיבות הוועידה.

ביום שאחרי אנפוליס נפגשו הנשיא בוש וראש הממשלה אולמרט לשיחה על האתגר הגרעיני האיראני ומה שהוגדר כ"תיאום עמדות" מול סוריה. עכשיו, כשארצות הברית אינה פוסלת עוד את סוריה כשותף לגיטימי למשא ומתן, מה צריכה להיות עמדתה של ישראל?

לכאורה, הסכסוך עם סוריה פשוט יותר לפתרון מהסכסוך עם הפלשתינאים. זה סכסוך טריטוריאלי עם מדינה מסודרת, שבה יש הנהגה תקיפה. הסכסוך עם הפלשתינאים, לעומת זה, מתמקד בסוגיות לאומיות והצד השני לא ניצבת מדינה, אלא קהילה משוסעת שהסמכות והשליטה של הנהגתה שנויות במחלוקת.

גדול הפיתוי לחתום על הסכם עם סוריה, לבטל את סכנת המלחמה אתה ולפתור בהינף אחד גם את בעיית לבנון. הסכם ראשון עם סוריה יעניק לישראל מנוף חשוב בכל משא ומתן עם הפלשתינאים. אבל כל ראש ממשלה ישראלי יודע, שמה שניסה מנחם בגין להשיג בקמפ דייוויד - הסכם עם מצרים בציפייה למזער את הבעיה הפלשתינית או לדחוק אותה לקרן זווית - הוא מקסם שווא. גם אחרי שייחתם הסכם עם דמשק, הבעיה הפלשתינית לא תיעלם.

להערכה זו נוספו באחרונה שני שיקולים כבדים: השאיפה להרחיק את סוריה מאיראן והתהיות לגבי אישיותו של אסד. שבע שנים אחרי עלייתו לשלטון, מנהיג סוריה הוא עדיין דמות אניגמטית. למרות חוסר הבהירות, ידוע שהוא מסוגל לקבל החלטות חסרות אחריות - מרצח רפיק אל-חרירי ועד לשיתוף פעולה עם צפון קוריאה בפיתוח נשק גרעיני.

המסקנה המתבקשת היא שעדיף להביא את אסד למסלול של הידברות שיכתיב ריסון, ולא לדחוק אותו לפינה. ומה לגבי יחסיו עם איראן? האם יש ביכולתו לנתק את הקשר עמה אם יזכה בתמורה בהסדר עם ארה"ב ועם ישראל, או שמא ימשיך לפסוח על שני הסעיפים כפי שעשה עד כה?

התשובה לשאלות אלה לא תימצא אלא בדו-שיח ישיר עם דמשק. האסטרטגיה המתבקשת היא יצירת מעטפת דיפלומטית, שתאפשר לישראל לפתוח בהידברות דיסקרטית עם דמשק, לצד המאמץ למצות את המהלך במסלול הפלשתיני. אם התשובות שתניב ההידברות הדיסקרטית עם סוריה יהיו מספקות, אפשר יהיה לעבור למשא ומתן מלא וגלוי. מהלך כזה יגביר גם את כושר התמרון של ישראל במאמץ העיקרי שקיבלה על עצמה - חתירה להסכם קבע עם הפלשתינאים בתוך שנה.

זהו מאמץ קשה, שסיכויי הצלחתו אינם ברורים. די במחשבה על דיון על זכות השיבה עם נשיא של רשות פלשתינית שאינה שולטת בעזה כדי להבין זאת. טוב יהיה אם לצד המאמץ הזה תחזיק ישראל גם בקצה חבל הקשור לאופציה סורית.