Publications - Articles

האוניברסיטה בעולם גלובלי

"כיוונים חדשים", גיליון מס' 20, יוני 2009.

 באוגוסט 2000 פרסמה שולמית וולקוב, פרופסור להיסטוריה של אירופה המודרנית, מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "יבול מחקרי יש גם במדעי-הרוח".   בעיקרו של דבר היה זה מאמר אפולוגטי שנועד להתגונן בפני ביקורתו הגלויה של משרד האוצר על "הבזבוז" הכרוך בעצם המבנה, דפוסי המשילות (Governance) והניהול של האוניברסיטאות בישראל.  וולקוב טענה (בצדק) כי קני המידה המשמשים את הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) מוטים לטובת המדעים המדויקים ומדעי החיים, ועל כך הוסיפה ושאלה: "איך מודדים אוספי הנתונים המקצועיים את תרומת מדעי-הרוח לפעילות התרבותית בישראל, לדיון הבקורתי המתקיים בה או לרמת ההשכלה הכללית של אזרחי המדינה?".
 טענותיהם של אנשי אגף התקציבים באוצר וטיעוני הנגד של פרופסור וולקוב מעוגנים היטב בשיח הציבורי הישראלי, אך מאמרה של וולקוב יכול היה להתפרסם גם במדינות רבות אחרות. הוויכוח על ההשכלה הגבוהה -- אופייה, מימונה, ניהולה, הנגישות אליה והתחרותיות שבה -- הוא ויכוח גלובלי, ויכוח המחריף והולך. בארצות-הברית, בקנדה, בבריטניה, בקהילה האירופית, באוסטרליה ובישראל, ואף במדינות נוספות, הוקמו ועדות ציבוריות על מנת לבחון את מערכת ההשכלה הגבוהה ולהמליץ על מדיניות חדשה בנושא זה שלו מקום מרכזי בזירה הציבורית של ימינו.
במאמר זה נבחן כיצד נולד ויכוח זה ומה משמעותו?

הדרישה להשכלה

 עצמתה של המחלוקת בסוגיית ההשכלה הגבוהה ובסוגיות המשנה שלה שתפורטנה להלן נובעת במידה רבה מן ההכרה הגורפת בערכה ובכדאיותה של ההשקעה בהשכלה גבוהה. הכל מכירים בכך, שמערכת השכלה גבוהה ומערכת מחקר מעולות הן נכסים לאומיים יקרי ערך בכלכלת הידע של ימינו. ברמת הפרט, רווחת ההכרה שהשכלה גבוהה ודיפלומה אקדמית הם שלבים חיוניים בדרך לקריירה ולמובּיליות חברתית.  בה בעת, פשטה ההכרה שהשכלה גבוהה הפכה לעניין גלובלי. סטודנטים,  פרופסורים ומשאבים חוצים גבולות לאומיים בקנה מידה שלא היה מוכר בעבר כשהם מעצבים מחדש את כללי המשחק בתחרות גלובלית על מצוינות חינוכית, מדעית וטכנולוגית.
 הביקוש הגדל והולך להשכלה גבוהה יצר שני סוגים של לחץ: האחד - לכניסה לאוניברסיטה או למכללה, והשני להתקבלות לחוג תחרותי המציע תואר יקר ערך כמו רפואה, הנדסה או מנהל עסקים. מן הראוי לציין, שדמוקרטיזציה גלובלית של השאיפה להשכלה והדרישה לידע כזכותו הבסיסית של האזרח, קיימות גם בעולם "השלישי" ו"השני" ולא רק ב"ראשון". במדינות הנמצאות בנסיקה כמו סין והודו, במדינות הגוש המזרחי לשעבר ובמדינות שמשום מה עדיין מכונות "מתפתחות", חותרים מיליוני אנשים צעירים להתקדם באמצעות השכלה גבוהה. זו תפיסה חדשה ודרמטית על פי כל קנה מידה. העלייה החדה בידע בסיסי, בהשכלה תיכונית ובלימודים אקדמיים -- כפי שהתרחשה בצפון אמריקה ובמערב אירופה במאה העשרים -- מתרחשת עתה ברחבי העולם. יש המסתפקים בתואר אקדמי, אבל רבים אחרים נחושים להתמחות בתחום אותו הם רואים ככרטיס כניסה לקריירה מכניסה.
 ממשלות רבות הצליחו להיענות בקלות יחסית ללחץ מן הסוג הראשון, וזאת על ידי הרחבתה של מערכת ההשכלה הגבוהה. הן הרחיבו מוסדות קיימים, הקימו אוניברסיטאות חדשות וריבדו את המערכת על ידי הקמת מכללות ברמות שונות נוסף על האוניברסיטאות. מספר מדינות באסיה, באירופה המזרחית ובמפרץ הפרסי התירו ל"אוניברסיטאות זרות", בעיקר אמריקאיות ואירופאיות, להקים "שלוחות". בכך הרחיבו את הנגישות להשכלה גבוהה (בחלק מן המקרים גם להשכלה איכותית) וסיפקו "ניחוח" מערבי לציבור שרצה בכך. אחת מתוצאותיה של התפתחות זאת, הייתה הפיכתן של מערכות השכלה גבוהה "לאומיות", ולעתים גם פרוכיאליות, למערכת גלובלית חוצת גבולות.
 האצת הביקוש להשכלה גבוהה, התחרות על נתחיה היוקרתיים והפיגור בהרחבתה ובפיתוחה של המערכת, החריפו את המתחים ואת הסתירות הגלומים בשאיפתם של חלק גדול מן הסטודנטים בכוח להתקבל לתחומים הנחשבים "יוקרתיים".  חלק מתחומים אלה ניתנים להרחבה מהירה וזולה יחסית, ומתאימים גם למוסדות פרטיים המונעים גם על ידי שיקולים פרטיים או מסחריים. לכך יש להוסיף את העניין הציבורי או הלאומי בהרחבת מספר הלומדים בתחום מסוים. כך, למשל, קיים במדינות כמו ארצות-הברית וישראל ביקוש רב ללימודי משפטים הנתפסים כמסלול המוליך לקריירה מבטיחה, כאשר כלל וכלל לא ברור שגידול דרמטי במספר עורכי-הדין או בבעלי השכלה משפטית הוא אמנם אינטרס ציבורי או לאומי. שונים הדברים כאשר מדובר בלימודי ביו-רפואה, הנדסה ומדעי המחשב, תחומים בהם מתלכדים האינטרס הפרטי והציבורי. ההשקעה הלאומית והממסדית הנדרשת לפיתוח תחומים אלה וסף הקבלה הגבוה (במונחים אובייקטיביים) העמידו, ומוסיפים להעמיד, דילמות סבוכות בפני מקבלי החלטות ומעצבי מדיניות.
 לכך יש להוסיף את הלחצים הנובעים מתהליכי הגלובליזציה. אוניברסיטאות מעצם טיבן מעצימות תהליכים אלה ובה בעת מושפעות על ידם. כמוסד יש לאוניברסיטה, או לפחות ראוי שתהיה לה, אוריינטציה בינלאומית. חברי הסגל באוניברסיטה מודרנית הם חברים בקהילה בינלאומית של עמיתים למקצוע.  הם משווים עצמם לעמיתים אלה, נבחנים ונשפטים על ידם.  מספר רב של סטודנטים מבלים חלק מתקופת הלימודים שלהם במדינה זרה, וחלק גדל והולך מביניהם גם משלים בה את חוק לימודיו, וכפי שכבר הזכרנו, מספר השלוחות הזרות והקמפוסים הבינלאומיים עולה בהתמדה.
 יחד עם זאת, תהליך הגלובליזציה מביא גם להחרפת התחרות הבין-מדינתית בשני מישורים: האחד, על "רכש" חוקרים ומלומדים והשני, על יוקרה. במידה רבה מדובר בתחרות בין ארצות-הברית לבין שאר מדינות העולם. האוניברסיטאות האמריקאיות החשובות, הנסמכות על קרנות ענק ושכר לימוד גבוה, מושכות אליהן מלומדים וחוקרים מרחבי העולם, בייחוד בתחומים הנמצאים במה שמכונה בלשון האקדמית "חזית הידע".  מדינות כמו בריטניה, קנדה, צרפת, גרמניה, ישראל והודו חשות היטב כיצד ענף זה של "בריחת מוחות" מסיג אותן אחורה בתחומים כמו מדעי המחשב וביו-רפואה. האליטות הלאומיות במדינות אלו מגיבות בכעס על הבכורה בה זכו האוניברסיטאות האמריקאיות ועל אבדן המעמד של אוניברסיטאות כאוקספורד, קיימבריג', סורבון והיידלברג (שאלה פתוחה היא כיצד ישפיעו המשבר הפיננסי הנוכחי והשלכותיו על האוניברסיטאות האמריקאיות ועל מגמה זו).
 סוגיית היוקרה זכתה למשנה חשיבות ובולטות בשנים האחרונות עם הופעתם של שני מדדים חדשים המתפרסמים בלונדון ובשנחאי ומדרגים את חמש מאות האוניברסיטאות הטובות בעולם. אמנם השבועון האמריקאי U.S. News and World Report מפרסם מזה שנים דירוג של אוניברסיטאות אמריקאיות, אך הדירוג הגלובלי הוא תופעה חדשה.  מסתבר כי הדירוג חשוב הן לאוניברסיטאות עצמן והן ברמה הלאומית, כמקור לגאווה וליוקרה.  עיון בשני המדדים, זה של לונדון וזה של שנחאי, מבליט מיד את יתרונה של המערכת האמריקאית: 14 מתוך 25 האוניברסיטאות הראשונות, 28 מתוך 75 הראשונות ו-37 מתוך 100 הן אוניברסיטאות אמריקאיות. בנקל ניתן לראות כי האוניברסיטאות האירופאיות מפגרות כאשר בריטניה, שבדיה ושוויץ מקדימות את צרפת ואיטליה.  בצרפת, בה יש לגאווה הלאומית חשיבות מיוחדת, ניתן לייחס את החלטת הממשלה להנהיג רפורמה באוניברסיטאות גם להשפעתם של שני המדדים.
 על אף הדירוג הגבוה לו זוכות אוניברסיטאות אמריקאיות במדדים הבינלאומיים יש למערכת האוניברסיטאות האמריקאית מבקרים רבים בארצות-הברית עצמה, מבקרים שדעתם אינה נוחה מרמתה וממצבה של האוניברסיטה האמריקאית כמוסד או מן הנעשה במערכת הענקית והמגוונת של אוניברסיטאות ומכללות.  בצד שיח ביקורתי זה, ממשיכות אוניברסיטאות העילית האמריקאיות למשוך אליהן מספר רב של מלומדים זרים כשהן מציעות להם שכר גבוה יותר, מעבדות ואמצעי מחקר משוכללים. זרימה חד-כיוונית זו היא אחת הסיבות העיקריות לכך, שבשיח הבינלאומי בסוגיות ההשכלה הגבוהה בשני העשורים האחרונים, מרבים לדבר על "ניצחונו של הדגם האמריקאי".
 לאמיתו של דבר אין דגם יחיד של אוניברסיטה אמריקאית. מדובר במערכת אוניברסיטאית הפועלת בתוך סביבה והקשר ייחודיים שהקנו לה את הצלחותיה. בצד היתרונות הברורים של גודל ועושר, ניתן להצביע על ארבעה גורמים שחברו ליצור את סיפור ההצלחה האמריקאי:
1. שיטת משילות וניהול הנוהגת באוניברסיטאות ציבוריות ופרטיות כאחת וממזגת מידה ניכרת של חופש ממעורבות ממשלתית עם ניהול ריכוזי.
2. אתוס תחרותי.
3. מערכת פילנתרופית וחוקי מס שאין להן דומה.
4. נכונות של משפחות רבות להשקיע הון עתק בשכר לימוד גבוה במיוחד.

היה זה אך טבעי, שבדיון ובוויכוח המתנהלים בעולם מזה קרוב לשני עשורים בסוגיות ההשכלה הגבוהה, תעלה השאלה עד כמה ניתן ורצוי לאמץ מרכיבים אלה של סיפור ההצלחה האמריקאי. ככלל, הדיון מתמקד בשלוש סוגיות עיקריות: במבנה המערכת, במימונה ובשורה של שאלות תרבותיות שעניינן משילות וחופש אקדמי.  באורח אירוני לא עוררו דיונים אלה עניין רב בארצות-הברית, גם לא בקרב אנשי מקצוע. הללו העדיפו להתמקד במחלוקות פנים-אמריקאיות. לטווח הארוך עלולה אדישות זאת להיות להם לרועץ כאשר יגלו שנמצאו להם תלמידים ומחנכים שעלו על רבם או לפחות כרסמו ביתרון שיש לו עתה על פניהם.

מבנה המערכת

בפני מקבלי ההחלטות בתחום ההשכלה הגבוהה בעולם כולו ניצבים כיום ארבעה דגמים בסיסיים:
1. הדגם האמריקאי, משאת נפשם של רבים וטובים. בארצות-הברית קיימות למעלה מ-2500 אוניברסיטאות ומכללות, חלקן מוגדרות כממשלתיות (State) וחלקן פרטיות. המגוון שלהן עצום: כ-50 "אוניברסיטאות מחקר", אשר יחד עם הוראה מפיקות מחקר מדעי ואקדמי כמעט בכל תחומי המדע, חלקן הן מכללות המדגישות הוראה והשכלה ליברלית קלאסית לתואר ראשון, חלקן מוסדות ענק המכשירים מדי שנה אלפי בוגרים ומוסמכים ברמה סבירה; חלקן בתי ספר מקצועיים; וחלקן מוסדות בינוניים המספקים את הכמיהה לדיפלומה.
בצד ההבדלים ניתן למצוא קווים משותפים -- המוסדות הפרטיים שואבים את הכנסתם משכר לימוד גבוה (כ-35,000 דולר לשנה), תרומות, כספי מחקר והכנסה מנכסי רוח.  האוניברסיטאות הממשלתיות מתבססות על הקצבה ממשלתית (פוחתת והולכת), שכר לימוד סביר (כ-10,000 דולר לשנה מתושב המדינה) ויותר ויותר גם מתרומות. הניהול ריכוזי, בראש המנהל ניצב נשיא רב-סמכויות המדווח לחבר נאמנים או לוועד מנהל קטן יחסית.    
יחד עם המחקר הקיים במכונים ממשלתיים, בתעשייה, במערכת הביטחון ובמכוני חשיבה, הרי רוב תפוקת המחקר של ארצות-הברית מיוצרת באוניברסיטאות המחקר שלה. המערכת האמריקאית הצליחה ליצור זיקות גומלין ופסי מעבר בין המערכות השונות ועל ידי כך להגביר את יעילותן באורח דרמטי.
2. הדגם האירופי (הקונטיננטלי). על פי דגם זה כמעט כל האוניברסיטאות הן ממשלתיות ומתוקצבות על ידי המדינה. בראש האוניברסיטה עומד בדרך כלל רקטור (ולא נשיא) העוסק יותר בניהול אקדמי ופחות בגיוס משאבים. לסנט האוניברסיטה (ולסגל הבכיר שלה) סמכויות ועצמה רבות בהרבה מאלו של עמיתיהם האמריקאים. תרומות הן תופעה יוצאת דופן בנוף האקדמי האירופי, ושכר לימוד, על פי האתוס של מדינת הרווחה, נמוך או שאינו קיים כלל.
בכל הנוגע להתקבלות ללימודים ולסיומם, הרי באוניברסיטאות אירופיות רבות מושם דגש לא על תחרותיות אלא על שוויון ושוויון הזדמנויות. התוצאה, במקרים רבים, היא קבלה חופשית של סטודנטים ללימודים במספרים אדירים (למעלה מ-100,000 סטודנטים באוניברסיטה של רומא, כ-70,000 באוניברסיטה של וינה) והנמכת דרישות. רמת המחקר המדעי והאקדמי נשמרת במידה רבה באמצעות מערכת של מכוני מחקר --
Centre national de la recherche scientifique 
((CNRS בצרפת, ו-Max Planck בגרמניה -- שזיקתם למערכת האוניברסיטאית חלקית. אוניברסיטאות פרטיות הופיעו על המפה, אך הן ממלאות עדיין תפקיד שולי. 
3. הדגם השלישי הוא זה הצרפתי. בצד המערכת האוניברסיטאית הרגילה פיתחה צרפת מאז המאה השמונה-עשרה מערכת קטנה ואליטיסטית של "בתי ספר גדולים" (grandes écoles)  בהם מתחנכת האליטה השלטונית והכלכלית של צרפת. להלכה מדובר במערכת מריטוקרטית הבנויה על בסיס תחרותי והכניסה אליה כרוכה במבחנים קפדניים, אך למעשה – ואין זה מפתיע – מדובר במידה רבה באליטה הממשיכה את עצמה. בתי ספר אלה מתוקצבים על ידי המדינה ביד רחבה ואיכותם הגבוהה המתוגברת על ידי מערכת מפוארת של מכוני מחקר הצליחה לשמר את רמתם של המדע ושל האליטה הצרפתיים על אף דעיכתה של המערכת האוניברסיטאית.
4. בריטניה מיוצגת על ידי הדגם הרביעי. האוניברסיטאות הבריטיות, להבדיל מאלו הקונטיננטליות, אינן ממשלתיות אלא ציבוריות. המימון מגיע מן הממשלה רק בחלקו ובאורח היוצר חיץ בין הקופה הציבורית לבין המנהל האוניברסיטאי. בדרך זאת נהנות האוניברסיטאות הבריטיות ממידה רבה יותר של אוטונומיה מזאת המקובלת באירופה.
אך לא הכל פורח בגן הוורדים של האקדמיה הבריטית. ממשלות קודמות, בייחוד זאת של מרגרט תאצ'ר, הנהיגו שינויים במבנה המערכת ובעיקר קיצצו בתקציביה.  אחד השינויים החשובים  היה הפיכת מכללות טכנולוגיות רבות לאוניברסיטאות. כתוצאה מכך, זכו  בריטים צעירים רבים בהשכלה ובתואר אוניברסיטאיים במחיר של פגיעה מהותית ברמתה וביוקרתה של המערכת האוניברסיטאית. תוצאה אחרת של שינוי זה, הייתה יצירת פער עמוק בין אוניברסיטאות מחקר מעולות לבין מספר רב של מוסדות נטולי ברק. 
 
תקצוב

אין צורך להכביר מילים על הזיקה של מבנה ואיכות מערכות ההשכלה הגבוהה למקורות המימון המזינים אותן. כיוון שברוב העולם הממשלה היא המממן העיקרי של המערכת האוניברסיטאית, הרי סוגיית מימון האוניברסיטאות היא בעיקרו של דבר סוגייה תקציבית והשאיפה לפתוח את שערי מוסדות ההשכלה הגבוהה ולהעלות את רמתם, מתורגמת ללחץ על התקציב הממשלתי.  במרבית המקרים פועל משרד האוצר כגורם בולם ומרסן. נוסף על כך, במאבק על חלוקת עוגת התקציב נפגעות האוניברסיטאות מכך שהן מנסות לקדם או לעצור תהליכים ארוכי טווח, ומתמודדות עם שדולות וגורמים המייצגים משברים מיידיים ודרמטיים.
 אך בתמונה כללית זאת יש גם יוצאי דופן.  כך, למשל, התחייבה הממשלה הבריטית ב-2003 להגדיל ב-30% את תקציבי המחקר עד 2006-2005 ובכך לתקן לפחות חלק מן הנזק שנגרם על ידי קיצוצי התקציב בעשורים הקודמים.  ממשלותיהן של טייוואן וסינגפור יוצאות דופן בכך שהקצו תקציבי ענק להשכלה גבוהה ומחקר מתקדם. ממשלות אחרות העדיפו להשקיע בתחומים נבחרים אותם ראו כבעלי חשיבות אסטרטגית, הכוונה לממשלת שוויץ באוניברסיטה הטכנולוגית בציריך 
(ה- Swiss Federal Institute of Technology, המקבילה השוויצרית של Massachusetts Institute of Technology) ולממשלה ההודית בעשרת הקמפוסים של המכון הטכנולוגי ההודי. במערב אירופה נעשה בשנים האחרונות מאמץ לבלום את בריחת המוחות בתחום לימודי הכלכלה, ואילו ממשלת סין נחושה בדעתה לבנות מערכת של אוניברסיטאות עילית כנדבך חיוני לחתירתה למנהיגות גלובלית. 
 כמעט כל דיון במימון ובתקצוב מערכת ההשכלה הגבוהה, מעורר סוגיה חשובה ומעוררת מחלוקת, הלא היא סוגיית שכר הלימוד.  ארצות-הברית יוצאת דופן בכך שחלק גדול מן הציבור מוכן להשקיע הון עתק בהשכלה גבוהה איכותית עבור עצמו או עבור ילדיו.  שונים הדברים בחלקים אחרים של העולם, בעיקר באירופה (וכמובן בישראל), בהם מצפה הציבור שהשכלה גבוהה תהיה זכות המוקנית לאזרח במדינת רווחה, ולכן עליה להינתן בחינם או בשכר לימוד נמוך. ניסיונות להטיל שכר לימוד או להעלותו, מעוררים במדינות אלו ויכוחים אידאולוגיים ומציבים את ציבור הסטודנטים בעימות עם  ממשלות הנוטות לכך.
 בתחום רווי מחלוקת זה בולטות שתי מדינת יוצאות דופן:  אוסטרליה, שמצאה דרך יצירתית להקל על המבקשים ללמוד את העול הכספי הכרוך בשכר לימוד ריאלי ובריטניה, שהטילה שכר לימוד ואף העלתה את שיעורו, כשהיא מתירה לסטודנטים לדחות את מועד התשלום בפועל עד אחרי סיום לימודיהם.  בריטניה ואוסטרליה גם נהנות מהכנסה ניכרת משכר לימוד גבוה המוטל על סטודנטים זרים הנוהרים אליהן במספרים גבוהים.
 בישראל, מיותר כמעט לציין, מדובר בוויכוח מר ורב שנים. אגף התקציבים במשרד האוצר ניצב מאז שנות התשעים הן כמבקר חריף של התנהלות המערכת האוניברסיטאית והן כתובע העיקרי להטיל שכר לימוד ריאלי על הסטודנטים.  בתווך ניצבים ראשי ממשלות ופוליטיקאים הנרתעים מהתנגשות עם רבע מיליון סטודנטים, וראשי אוניברסיטאות המסתכלים בעין אחת על ספר התקציב, ובשנייה -- על ציבור הסטודנטים שלהם.  בראשית העשור הנוכחי, קיצץ משרד האוצר כ-20% מתקציבי האוניברסיטאות.  לאחר מכן הסכימו אנשי המשרד להחזיר את מה שנלקח כנגד ביצוע רפורמה מבנית באוניברסיטאות וכנגד העלאת שכר הלימוד. ממשלת אהוד אולמרט הקימה את "ועדת שוחט" כדי להמליץ על פתרונות לשאלות אלו, אך נמנעה בסופו של דבר מאימוצה של מדיניות כוללת והסתפקה בפתרון זמני של משברים בוערים.
 מקור חשוב אחר להגדלת תקציבי אוניברסיטאות המחקר, הוא ניצול מתוחכם ויעיל של נכסי הרוח  המיוצרים בהן. מספר קטן של אוניברסיטאות בעולם (ומכון ויצמן ביניהן) השכילו לנצל מקור זה היטב אף שגם הוא אינו חופשי ממחלוקת: בשאלת חלקם היחסי של הממציא והמוסד, בשאלת הנטייה להדגיש מחקר יישומי על חשבון מחקר בסיסי ובשאלה העקרונית האם ראוי לערבב שיקולים כלכליים ומסחריים במה שאמור להיות אתוס אקדמי ומדעי "טהור".  מול הדוגלים ב"טוהר אקדמי" ניצבים ראשי האוניברסיטאות וחברי סגל בעלי גישה פרגמטית הגורסים כי מדובר באחת הדרכים היעילות להגדיל את תקציבי המחקר ולשחרר את האוניברסיטאות מתלות יתרה בממשלות.
 תרומות משמשות מקור הכנסה חשוב בראש ובראשונה בארצות-הברית, אך גם במדינות כמו בריטניה, קנדה, אוסטרליה וישראל.  בחלקים אחרים של העולם, כולל אירופה המערבית, גיוס תרומות לפיתוח ולתמיכה בתקציב שוטף, היא תופעה שולית.

משילות וחופש אקדמי

בגיליון ספטמבר 2006 של כתב העת השמרני "קומנטרי", פרסם דונלד קאגאן, המופקד על קתדרת סטרלינג להיסטוריה ולימודים קלאסיים באוניברסיטת ייל, מאמר שכותרתו "כמו בהארווארד....".  המאמר, שנכתב בהשפעת התפטרותו של לורנס סאמרס מנשיאותו באוניברסיטת הארווארד, שטח בפני הקורא ביקורת קטלנית על הסגל האקדמי ועל רמת ההוראה לתלמידי התואר הראשון באקדמיה האמריקאית ובייחוד בהארווארד.  לדידו של קאגאן, מייצג הסגל האקדמי של הארווארד מגמות השולטות במרבית אוניברסיטאות העילית של ארצות-הברית: חוסר עניין בהוראה לתואר ראשון, התעניינות יתרה של חברי הסגל במחקרים שלהם ותחושות של עצמה, שביעות רצון עצמית והתנגדות לשינוי, ובלשונו שלו:
"כפי שהדברים נראים עתה אין לאף נשיא (של אוניברסיטה אמריקאית)  יכולת להשתלט על הסגל האימפריאלי שלו. אין כמעט מי שמוכן לנסות לעשות זאת ואין בתוך העולם האוניברסיטאי או בתוך הסביבה שעוצבה על ידי התרבות האנוכית שלו, מי שיהיה מוכן לעמוד ולומר "מספיק" ואם יעשה זאת אין סיכוי שמישהו ילך בעקבותיו. אם תמצא למצב דברים זה ישועה, היא תצטרך לבוא מבחוץ".

נוכח קריאתו של דונלד קאגאן ל"ישועה מבחוץ", מעניין לבחון את תגובתה של האקדמיה האמריקאית לדוּח שחובר באותה שנה (2006) על ידי ועדה בראשות מרגרט ספלינגס, שרת החינוך של ממשל בוש הבן. "דוח ספלינגס", שפורסם בספטמבר 2006, ניזום על מנת "לבחון מהי הדרך הטובה ביותר לשפר את מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו ולוודא שבוגריה יוכשרו היטב לעמוד בדרישות הצפויות בעתיד מכוח העבודה שלנו, וכדי שיוכלו להשתתף באורח מלא בכלכלה המשתנה". בעקבות פרסום הדוח הוקם צוות שתפקידו לבחון את השפעתו. הצוות פרסם את מסקנותיו בדוח משלו וקבע:
"ייתכן עד מאוד שכוונת הוועדה הייתה להציע ניתוח מתוחכם של בעיה לאומית ולקרוא
 באורח רציני ומשפיע לחתור לשיתוף פעולה של הממשל הפדראלי עם האוניברסיטאות.
אך למרות הניסוח המחמיא של הדברים והמאמץ לאפיין את הבעיות כאתגרים משותפים,
הרי רבים – אם לא הרוב – בקהילה האקדמית ראו את הדוח כהתקפה על
המכללות והאוניברסיטאות של ארצות-הברית".

אם אמנם ננקה את הטקסט ממילות הקוד והלשון המנומסת, הרי למדים אנו שראשי המנהל האקדמי וחברי הסגל התלכדו בהתנגדות למה שראו כעוד ניסיון של רפובליקנים שמרנים לעצב את מערכת ההשכלה הגבוהה של ארצות-הברית על פי נטיות ליבם.
 ביסודם של מחלוקות אלו מצויה זיקת הגומלין בין שתי סוגיות: משילות אקדמית וחופש אקדמי.  הסגל האקדמי רואה עצמו כליבה (ובמונחים רומנטיים יותר, כנשמתה) של האוניברסיטה ומתוך כך כפוסק העליון בעניינים אקדמיים. חופש אקדמי הוא עיקרון מקודש המיועד להבטיח לחברי הסגל חופש מלא לחשוב ולהתבטא בין כותלי המוסד ומחוצה לו כשהם מוגנים מפני כל ניסיון, פנימי או חיצוני, לדכא חשיבה ביקורתית או חריגה.
 לאמיתו של דבר, מבינים רוב אנשי הסגל שהאוניברסיטה אינה פועלת בחלל ריק וכי לגורמים המממנים מגיעה לפחות מידה של השפעה על ניהולם של מוסדות אקדמיים. הם גם מכירים בכך שאת האוניברסיטה, כישות כלכלית, יש לנהל באורח שימנע אותה מלפשוט רגל. ועם זאת, מתנהל מאז ומקדם מאבק בלתי פוסק בין הסגל האקדמי לבין ראשי האוניברסיטאות והרשויות החיצוניות על האיזון הנכון בין דרישתו של הסגל לריבונות, או לפחות לאוטונומיה אקדמית, לבין הדרישה ליעילות, רלוונטיות
ושינוי -- דרישה המקוממת את חברי הסגל.
 קיים פער מרתק בין האופן בו מסתכלים על ויכוחים ומאבקים אלה בנושא ההשכלה הגבוהה בארצות-הברית, לבין האופן בו מסתכלים עליהם מחוצה לה. בעוד האקדמיה האמריקאית מטולטלת על ידי ויכוחים ומחלוקות (די להזכיר את אלן בלום וספרו משנת 1987 "דלדולה של הרוח באמריקה"), הרי המשקיף האירופי או האסיאני רואה לפניו חיוניות ומתח בריאים וגורס כי אחד מסודות הצלחתה של האוניברסיטה האמריקאית נעוץ בתרבות המשילות והניהול המקובלות בה.
 בהקשר זה חשוב (אם כי לא תמיד מעניין) לקרוא את שורת הדוחות שנכתבו בעשור וחצי האחרונים על ידי ועדות ממשלתיות או חברות ייעוץ על מצבה של מערכת ההשכלה הגבוהה במדינות שונות.    יש בדוחות אלה מידה רבה של דמיון. כולם מדברים על הצורך להכשיר את הדור הבא למלא תפקיד מועיל בתחומים הנמצאים בקדמת המחקר שיעניקו יתרון למשק הלאומי בתחרות גלובלית.  כולם מבקשים למצוא איזון נכון בין חתירה אליטיסטית למצוינות לבין צדק חברתי, ובין עצם החתירה למצוינות לבין השאיפה ההמונית להשכלה גבוהה. הרוח המנשבת בדוחות אלה היא, בעיקרו של דבר, תכליתית.
 בגישה תכליתית זאת טמונה בעיה יסודית.  בתוך המלל התכליתני קשה למצוא את שרידיה של התפיסה ההיסטורית של האוניברסיטה כמוסד שמעבר להוראה, מחקר והעברת ידע, דהיינו, מוסד הממלא תפקיד מכריע בחינוכם של אנשים צעירים לחשוב בצורה עצמאית, מקורית, יצירתית וביקורתית והמשמר ומפתח את המורשת התרבותית, כפי שכתבה, בצדק, פרופסור וולקוב במאמר שצוטט לעיל.
 מערכת היחסים בין האוניברסיטה לבין הסביבה במסגרתה היא פועלת אכן רווית מתחים. האוניברסיטה זקוקה לתמיכה מן המדינה והחברה ומשמשת עמוד תווך של החברה האזרחית.  אך היא חייבת בה בעת להסתכל על המדינה והחברה בעין ביקורתית.  האוניברסיטה משמשת אכסניה לאינטלקטואלים שיחסיהם עם המדינה והחברה מורכבים מעצם טיבם. הגופים המתקצבים, ולעתים גם חברי נאמנים וועדים מנהלים חושבים במונחים של תשומות ותפוקות והם אכן מתקשים להבין מדוע זקוקה האוניברסיטה לחוג ללימודים קלאסיים בן עשרה תקנים עבור מספר קטן של סטודנטים בתקופה של מצוקה תקציבית, בשעה שחברי הסגל נחושים בשאיפתם לעצב את דמותה של האוניברסיטה, בהתאם לחזונם שלהם. רובם של חברי הסגל מבקשים לטפח את מדעי הרוח ואת המדע הבסיסי, הליבה המסורתית של האוניברסיטה, והם יוצאים נגד משקלם העולה של בתי הספר המקצועיים והמדעים היישומיים.
 חיוניותה של האוניברסיטה האמריקאית נובעת ממיזוג יוצא דופן של אוטונומיה, אתוס תחרותי, שיטת משילות וניהול, מערכות תקצוב ואתוס פילנתרופי אותם קשה למצוא בארצות אחרות.  המשבר הכספי בארצות הברית כבר נותן אותותיו באוניברסיטאות ואוזן רגישה תוכל לשמוע צלילים המוכרים מארצות אחרות.


אחרית דבר

מאמר זה נכתב במקור באנגלית עבור כתב עת אמריקאי   וקהל קוראים אמריקאי בעיקרו. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לפרסם אותו גם בגרסה עברית. אינני יכול לסיים גרסה זו בלי לומר דבר-מה על המתרחש במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. 
ניתן לומר, שמערכת זו היא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של ישראל. ההצלחה נובעת במידה רבה מן האופן בו נבנו בשנות השבעים המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב, ומן האורח בו הונהגו ופעלו במשך קרוב לעשרים שנה. מזה קרוב לעשור, שונים פני הדברים: מערכת ההשכלה הגבוהה התרחבה ומורכבת כיום גם ממספר רב של מכללות, חלקן פרטיות; המערכת הפוליטית שוב אינה מכבדת את האוטונומיה שהעניקה למערכת ההשכלה הגבוהה; בניהול המל"ג והות"ת נעשו שגיאות מהותיות וגם ראשי האוניברסיטאות (ואני בתוכם) לא היו חפים מטעויות; והניסיון להציע פתרון כולל לבעיות המכרסמות ברמתה ובמעמדה של מערכת ההשכלה הגבוהה באמצעות "דוח שוחט", לא צלח.  "דוח שוחט" -- מסמך מרשים בפני עצמו, ייצג פשרות בין הגורמים ששותפו בוועדה, וממשלת אולמרט בחרה שלא ליישם אותו נוכח התנגדות מכיוונים שונים, בראש ובראשונה הסטודנטים שהתנגדו לכל העלאה בשכר הלימוד.  לאחר שביתה בת מספר חודשים, נכנעה ממשלת אולמרט לתביעות השכר של הסגל האקדמי הבכיר. בכך החריפה את עוינותם של אנשי אגף התקציב למערכת ההשכלה הגבוהה הן ברמה האוניברסיטאית והן ברמת הות"ת.  עוינות זו באה לידי ביטוי בהצהרות שנכללו בנוסח טיוטת חוק ההסדרים כפי שהוגשה לכנסת על ידי ממשלת בנימין נתניהו. בנוסח זה עשויים לחול שינויים, אך בכל אופן, ברור שלא זאת הדרך שתוליך קדימה את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל.