Publications - Articles

דייר בבית רב מבנים

"הארץ", 09.09.2011

עם מותו של ההיסטוריון הלבנוני כמאל צליבי, שהצליח למצוא את החירות והיכולת לכתוב את תולדות ארצו שלו.

 

 

 

בשנת 1979 התכנסה בהמבורג ועידה אקדמית יוצאת דופן. הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים סלל את הדרך להשתתפותם של אנשי אקדמיה בולטים מן העולם הערבי בוועידה אקדמית שעסקה בסוגיות העיקריות של סדר היום המזרח-תיכוני לצדם של אנשי אקדמיה ישראלים. כך התגלגלה לידי ולידי כמה מעמיתי הזכות להכיר מקרוב את הבכיר בהיסטוריונים הלבנונים, כמאל צליבי. מרגע שנוצר הקשר קלחה השיחה ובמהלכה שאל אותנו צליבי: "מה קרה לתחנת המוסיקה הקלאסית ברדיו שלכם?"

השאלה חשפה פן מרתק ביחסם של אינטלקטואלים ערבים לישראל. צליבי התגורר אז בירדן, שבה מצא מקלט מן האלימות של ביירות, אשר זה עתה הגיחה מן השלב הראשון של מלחמת האזרחים הלבנונית. צליבי, חובב מוסיקה קלאסית, נהג להאזין ל"קול המוסיקה" שנקלט היטב בירדן. מה שלא היה אפשר לדעת בירדן היה דבר השביתה הממושכת ששיתקה את שידורי "קול ישראל".

מאז השתנו דברים רבים ביחסי ישראל-ערב ובקשר בין אנשי אקדמיה ישראלים וערבים. ב-1996 הגעתי לעמאן והתארחתי בביתו של צליבי. הוא ניהל אז מטעמו של נסיך הכתר חסן את "הקרן להבנה בין-דתית" והזמין כמה מעמיתיו הירדנים והירדנים-פלסטינים לפגישה ולשיחה עם האורח מישראל.

לצליבי היתה הגלות בירדן חוויה קשה. הוא היה פטריוט לבנוני, שהאמין בייחודה של יישות לבנונית שהתגבשה לאורך מאות שנים. ליבת המפעל ההיסטוריוגרפי שלו היה תיאור הקשר הסבוך בין זהות, תפישת הזהות וכתיבת היסטוריה. כבן לעדה הפרוטסטנטית האמין צליבי בתפקיד המיוחד שנועד לעדות הנוצריות בבנייתה של ישות לבנונית נפרדת ושונה מסביבתה האסלאמית, אך היה משוחרר מן הקנאות לאופיה הנוצרי של לבנון, שאיפיינה ומאפיינת רבים מעמיתיו המארונים. תפישה זו מצאה את ביטויה בספריו החשובים ביותר "היסטוריה של לבנון המודרנית" ו"בית רב מבנים".

צליבי היה דמות יוצאת דופן בקהילה האקדמית הערבית בכך שהיה מחברם של ספרי ההיסטוריה החשובים ביותר על תולדות ארצו שלו. בהיסטוריוגרפיה של מצרים, עיראק, סוריה ורוב מדינות האזור, ספרי המפתח חוברו על ידי היסטוריונים מערביים. באותן ארצות לא נמצאו החירות האקדמית והיכולת לבחון את חברתו ומדינתו של ההיסטוריון "מבחוץ". לבנון וצליבי היו מבחינה זו יחידי סגולה.

לאחר סיום לימודי דוקטורט בלונדון בהדרכתו של פרופסור ברנרד לואיס נקלט צליבי בשנות השישים בסגל של "האוניברסיטה האמריקאית של ביירות", שהיתה אחד המוסדות העיקריים של לבנון הפלורליסטית, בירת התקשורת והבירה האינטלקטואלית של העולם הערבי באותן שנים. ביירות והאוניברסיטה האמריקאית של ביירות שרדו במלחמת האזרחים ובגלי האלימות שבאו בעקבותיה, ובהם מלחמת לבנון הראשונה והשנייה והפיכת חזבאללה והעדה השיעית לשחקנים מרכזיים בזירה. אבל הזוהר של ביירות בשנות השישים לא שב.

כמאל צליבי חיבר למעלה מעשרה ספרים ובהם ספר על מלחמת האזרחים הלבנונית, ספר על ירדן וספר על סוריה תחת שלטון האסלאם. היבול שהותיר אחריו כולל גם ספר תמוה שבו ניסה להוכיח כי סיפורי המקרא לא התחוללו בארץ-ישראל, אלא בחצי האי ערב, לחופה של ערב הסעודית של היום. הוא השקיע מאמץ רב בניתוח אטימולוגי וטופוגרפי על מנת להוכיח שאת סיפורי המקרא אפשר למקם בחצי האי ערב. למותר לציין שהספר אינו משכנע וכי הוא הביך רבים ממוקיריו של צליבי. מה הניע היסטוריון מן המעלה הראשונה להשקיע מאמץ ומוניטין בתרגיל סרק מעין זה? לא היה זה ניסיון לקעקע את התביעה היהודית לזכות אבות על ארץ-ישראל, שכן צליבי לא היה אויב מושבע של ישראל והציונות. אולי היה זה תרגיל סרק אינטלקטואלי, ואולי ניסיון של מי שעולמו חרב עליו למצוא מפלט ומרגוע בשעשוע אינטלקטואלי.

צליבי היה רווק מושבע שלא הותיר אחריו ילדים ונכדים. הוא ייזכר על ידי הקוראים, שימשיכו ליהנות מן ההבנה העמוקה, המחקר היסודי והסגנון הבהיר המאפיינים את ספריו.

לקריאת המאמר המקורי.