Publications - Articles

הקרב על תואר האינטלקטואל הבכיר של הפזורה הערבית

המזרחן פואד עג'מי, שהפך לכוכב בזכות ספרו "המצוקה הערבית", סירב לקבל את בכורתו של אדוארד סעיד, והאיבה ביניהם הייתה לשם דבר

הארץ, 3.7.2014

בראשית דרכו לא נראה פואד עג'מי שונה ממאות אקדמאים ערבים צעירים, שנקלטו באוניברסיטאות של אירופה וארצות הברית. כמו רובם, ראה עצמו כלאומן ערבי. שנים רבות לאחר מכן תיאר כיצד כנער בן 15 נסע לדמשק לחזות בגמאל עבד אל-נאצר, מנהיגה המשיחי של הלאומיות הפאן-ערבית: "יצאתי למסע עלייה לרגל (חילוני) לראות את האיש הדגול עומד על מרפסת מרוחקת, סופג את הערצת ההמון הסורי שהוקסם ממנו".

תוך שנים ספורות השתחרר עג'מי מכבלים אידאולוגיים אלה וב-1978 קנה את עולמו כאשר פרסם בכתב העת Foreign Affairs, ביטאונה של "המועצה ליחסי חוץ" בניו יורק, מסה בכותרת "קץ הפאן-ערביות". בסגנון שובה לב בעל איכויות ספרותיות הציג עג'מי תיזה נועזת - הלאומיות הפאן-ערבית, הדוקטרינה הפוליטית ששלטה בעולם הערבי מאז תום מלחמת העולם הראשונה, מיצתה עצמה והיא יורדת מן הבימה. המסה הייתה גרעין של ספר, "המצוקה הערבית", שפורסם שלוש שנים לאחר מכן, היה לרב מכר וביסס את מעמדו של עג'מי ככוכב.

באותן שנים פרסם אדוארד סעיד את ספרו "אוריינטליזם" שהפך אותו לגיבור תרבות באותם חוגים שמהם באו מבקריו של עג'מי, של הפלסטינים ושל רבים וטובים בקמפוסים של ארצות הברית ואירופה. סעיד ראה עצמו כאינטלקטואל הבכיר של הפזורה הערבית, אבל עג'מי, אינדיבידואליסט מושבע, סירב לקבל את בכורתו מנהיגותו של סעיד והאיבה בין השניים הייתה לשם דבר.

לאיבה זאת היה ממד נוסף. עם כל הצלחתו, וככל שנקלט ועלה מעלה בממסד האמריקאי, נשאר עג'מי נאמן למורשת השיעים המקופחים של דרום לבנון. את חובו לעדה ממנה בא פרע בספר "האימאם הנעלם", סיפור חייו ומותו של מוסא צדר, שהתסיס וגייס את השיעים של לבנון לפני שתירגמו תנועות כ"אמל" ו"חזבאללה" את העוצמה המספרית, תחושת הקיפוח והקשר לסוריה ואיראן לעוצמה הפוליטית של ימינו.

גם "האימאם הנעלם" וכמוהו "ארמון החלומות של הערבים" זכו להצלחה רבה. עג'מי, רהוט וציורי בדיבורו כמו בכתיבתו, היה לפרשן מבוקש ברשתות הטלוויזיה ובעל טור בירחונים אמריקאים. הוא זכה לקתדרה בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס שבוושינגטון, דחה את ההזמנה המיוחלת למשרה באוניברסיטת הארווארד, ונבחר לוועד המנהל של "המועצה ליחסי חוץ" בניו יורק, לב לבו של ממסד מדיניות החוץ האמריקאית.

בנקוף השנים ראה עג'מי את עצמו יותר ויותר כאמריקאי. הוא אימץ עמדות שמרניות והצטרף בסופו של דבר למכון הובר השמרני באוניברסיטת סטנפורד. עג'מי היה מקורב לאישים שהחליטו ב-2003 לפלוש לעיראק ולהפיל את שלטונו של סדאם. לדידו היה זה מאמץ הרואי לחולל מהפך דמוקרטי בעולם הערבי. ברוח זאת הגיב גם בהתלהבות על הישגיו המוקדמים של "האביב הערבי". כמו רבים אחרים באזור ומחוץ לו האמין שמדובר בתחילתו של עידן חדש של רפורמה ודמוקרטיזציה.

את עיקר האכזבה הנחיל לו מהלך האירועים בסוריה. לאחר פרוץ המרד ומלחמת האזרחים במארס 2011, הוא הטיף לסיוע אמריקאי לאגף החילוני והמתון של המרד, נסע לדרום טורקיה לפגוש בפליטים ופעילי אופוזיציה, ונרתם לכתוב את ספרו האחרון, "המרד בסוריה".

הספר, כקודמיו, תורגם לעברית וזכה לתפוצה ותהודה מרשימות. עג'מי ייחס לתרגום לעברית חשיבות רבה וכתב לו הקדמה מיוחדת. היה בכך גם ביטוי לתמורה העמוקה שחלה במשך השנים ביחסו לישראל. העוינות המקורית התחלפה ביחס מורכב הרבה יותר. עג'מי לא הפך לפרו-ישראלי אך קיבל את ישראל כעובדה מוגמרת וכשחקן מרכזי במזרח התיכון. הוא היה ספקן לגבי תהליך השלום של שנות התשעים והפרק, "השלום המיותם", בספר "ארמון החלומות של הערבים" הוא אחד הניתוחים המורכבים והמעודנים ביותר של תגובת המערכות הפוליטיות והאינטלקטואלים הערבים למאמץ להשיג שלום ונורמליזציה עם ישראל.

 

לקריאת המאמר המקורי.