Publications - Articles

7 דברים שישראל צריכה לעשות מיד בנוגע ליחסיה עם ארה"ב

גלובס, 17 באוגוסט 2014

עכשיו לא ניתן עוד לטמון את הראש בחול ולטעון שאין משבר עמוק ביחסים בין ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו לבין ממשל ארה"ב בראשות הנשיא ברק אובמה. הטיעונים שלפיהם משאלי דעת-קהל מצביעים על תמיכה גדולה בישראל בציבור האמריקאי - ושאפילו הידיד הגדול רונלד רייגן, כעס על ישראל והעניש אותה ב-1981 אחרי השמדת הכור העיראקי, וב-1982 בעת המצור על ביירות - נשחקו עד דק.

ארה"ב אינה מכחישה שהבית הלבן עצר משלוח טילים לישראל, ועיון בדברים שהשמיעו הנשיא אובמה ועוזריו יגלה שמאחורי נוסחאות התמיכה השבלוניות מסתתרת ביקורת עמוקה, הן על ממדי הפגיעה באזרחים והן על היעדר מחויבות אמיתית למאמץ למצוא פתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את התמשכותו, שלא לדבר על העמקתו, של משבר זה; כך שחייבים לסיים את המשבר. ארה"ב היא לא רק בעלת-בריתנו החשובה ביותר (ולרוב גם היחידה), אלא היא נכס צאן ברזל של הביטחון הלאומי ויחסי החוץ של ישראל. דהיינו, התפיסה הרווחת בעולם היא שישראל קרובה לארה"ב ונהנית מהשפעה יוצאת דופן בוושינגטון. אם כך, מה עלינו לעשות כדי לסיים את המשבר הנוכחי ולהחזיר את היחסים למסלולם?

1. לחדש את המו"מ עם הרשות הפלסטינית. מו"מ זה יקר לליבה של וושינגטון, הנשיא ומזכיר המדינה, ג'ון קרי, השקיעו בו זמן, יוקרה ונכסים פוליטיים. חידושו בניצוחה של ארה"ב, ללא הטחת עלבונות במזכיר המדינה והדלפות מיותרות, יעשה רבות לשיקום היחסים עם וושינגטון ולשיפור מעמדה של ישראל בחלקי עולם נוספים.

2. ראש הממשלה חייב לתקן את יחסיו האישיים עם הנשיא אובמה. נכון שרקמת היחסים ביניהם מורכבת ועדינה. נכון שיש קונגרס וביורוקרטיה ותקשורת וקהילה יהודית, אך בנקודות הקריטיות ביותר עוברת מסכת היחסים דרך פריזמה אישית נשיאותית. נראה, כי בין הנשיא לראש הממשלה אין חיבה ואין אמון. אובמה ישהה בבית הלבן עד ינואר 2017, וחובתו של נתניהו לקיים עם הנשיא את השיחה האישית הגלויה שבה יאמר לו בכנות מה הוא מוכן ויכול לעשות, ומה אין הוא מוכן ויכול לעשות. זאת תהיה התחלה חשובה.

3. על ישראל וממשלתה לחדול מההתערבות הבוטה בפוליטיקה הפנים-אמריקאית. נכון, גם ממשלות קודמות עסקו בכך; וגם ארצות הברית התערבה ומתערבת בפוליטיקה ישראלית. זאת דרכו של עולם. אבל הבחישה הישראלית של השנים האחרונות, וההזדהות הצורמת עם המפלגה הרפובליקנית חצו כבר מזמן את גבולות הלגיטימיות והשכל הישר.

4. ישראל חייבת לבנות גשרים לאגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית. זה האגף שהצמיח את אובמה ואנשיו, והוא ילך ויגדל בחשיבותו נוכח השינויים הדמוגרפיים בארה"ב. אין מדובר כאן בבחישה פוליטית אלא בהשקעה לגיטימית בדור חדש של אינטלקטואלים ופוליטיקאים, שאינם בהכרח תומכים טבעיים של ישראל.

5. ישראל חייבת להשקיע מאמץ בלימוד ובהבנה נכונים של מגמות ההתפתחות הפנימית בארצות-הברית ושל מדיניות החוץ האמריקאית. השינויים שחלו בשנים האחרונות עמוקים; ואין לפתור אותם בהפרחת סיסמאות שדופות ובהדבקת תווית על *שקיעה* ו"דעיכה" אמריקאית.

6. אסור לקחת את תמיכת הקהילה היהודית ואת תמיכתה בהמשך הדרך כמובנות מאליהן. ויש לפעול לשימור התמיכה. הדור הצעיר התרחק ומתרחק מישראל, אך זו אינה גזירת גורל. פרויקטים כמו "תגלית" עשו הרבה לעצירת הסחף, אך לא די במה שנעשה.

7. ולבסוף, חשוב לזכור שאמריקה אכן השתנתה ומדיניותה עברה תמורות. לא מדובר ב"שקיעה" או ב"ירידה" במעמדה בעולם, אלא מדובר בסדר-עדיפויות אחר; בעייפות מענייני העולם. האמריקאים נואשו מתפקיד "השוטר של העולם", והם מעדיפים לעשות לביתם. מדובר באכזבה מאזורים עתירי בעיות כמו המזרח-התיכון. כך שגם אם נעשה את כל הדברים הנכונים, תהיה זאת אמריקה אחרת, שתעמוד, כך יש לקוות, לצידנו.

 

קרא את המאמר המקורי.