Publications - Articles

מלומדת ידועה בענייני ערב - אשה חיננית

סילביה חיים כדורי, אשתו של המזרחן היהודי הבריטי אלי כדורי ומחברת הכרך "הלאומיות הערבית אנתולוגיה", היתה שותפה למפעלו האקדמי של בעלה בכתב העת "מידל איסטרן סטאדיז" ואחרי מותו המשיכה לעמוד בראשו. עם מותה

הארץ, 13 בנובמבר 2016

בשנת 1976 פירסם הסופר סול בלו את "לירושלים וחזרה", ספר מסע שבו ריכז את רשמיו ורישומיו מתקופת שהות קצרה ב"משכנות שאננים" בירושלים. בדרכו חזרה לשיקגו עצר בלונדון. הוא רצה לפגוש את פרופסור אלי כדורי, מזרחן רב מוניטין. בעת שהותו ב"משכנות" קרא בלו שניים מספריו של כדורי שנמצאו במקום והתרשם עמוקות. "בלונדון", כתב בלו, "אנחנו מבקרים אצל אלי כדורי ואשתו סילביה חיים, מלומדת ידועה בענייני ערב — אשה חיננית, פניה עגולים ושערה כהה. היא מביאה תה ועוגיות ומצטרפת לשיחה".

בסגנונו התמציתי השכיל סול בלו לתאר את דמותה ותפקידה של סילביה חיים, שמתה לפני כחודש בלונדון בשיבה טובה. היא היתה אשתו של אלי כדורי, המלומד הדגול, אם המשפחה שהגישה "תה ועוגיות" אבל גם מלומדת חשובה בזכות עצמה ושותפה למפעלו האקדמי של בעלה.

בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים של המאה הקודמת נחרץ גורלה של הקהילה היהודית המפוארת של בגדאד שפרחה תחת השלטון העותמאני והמנדט הבריטי. עיראק היתה למדינה עצמאית שנשלטה על ידי זן רדיקלי של הלאומיות הפאן־ערבית, והסכסוך היהודי־ערבי בישראל נהפך לסכסוך ישראל־ערב שלא הותיר מרחב קיום לקהילות היהודיות בארצות ערב.

הקהילה היהודית של עיראק התפזרה. חלקה, בעיקר בני האליטה, היגר לאירופה וצפון אמריקה וחלקה הגדול הועלה לישראל. אלי כדורי וסילביה חיים הגיעו לאנגליה. לאחר התחלה קשה בנה כדורי קריירה אקדמית מפוארת — פרופסור ב"לונדון סקול אופ אקונומיקס", חבר האקדמיה הבריטית, שורה של ספרים ומאמרים רבי השפעה ומייסדו ועורכו של כתב העת הטוב ביותר בתחום, "מידל איסטרן סטאדיז".

מפעלו האקדמי של כדורי היה מגוון ורב היקף, אבל הגרעין הפנימי שלו התמקד בשתי סוגיות — צמיחתו של הרעיון הלאומי בעת החדשה והמדיניות הבריטית במזרח התיכון בעת מלחמת העולם הראשונה והסדר השלום שבא בעקבותיה. גרעין זה היה מעוגן בסיפור חייו האישי והרס הקהילה שבה נולד וגדל. לדידו היתה הדוקטרינה הלאומית כוח הרסני, שהביא בין השאר לפירוק שלוש אימפריות רב לאומיות בתום מלחמת העולם הראשונה והחלפתן במדינות לאום שרבות מהן היו מדינות כושלות.

כדורי היה ההיסטוריון הראשון שפיענח את מרכיביה של המדיניות הבריטית שחתרה לפירוק האימפריה העותמאנית, ובשיתוף פעולה עם צרפת שירטטה את המפה החדשה של המזרח התיכון וכוננה ברית ושיתוף פעולה עם מה שייהפך לתנועה הלאומית הערבית. בשנים האחרונות נפוץ השימוש בביטוי "קיצו של סייקס פיקו" כדי לתאר את התפרקות מערכת המדינות שהוקמה באזור הליבה של המזרח התיכון בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

מפעלה האקדמי של סילביה חיים היה ממוקד יותר. היא התעניינה בצמיחתה של הלאומיות הערבית והפיכתה לכוח הרעיוני והפוליטי העיקרי בעולם הערבי. ספרה "הלאומיות הערבית — אנתולוגיה" משמש עד היום חוקרים וסטודנטים. מסת המבוא ואוסף הטקסטים הפכו את ספרה לפריט חיוני על מדפיה של כל ספריה רלבנטית. לצד הספר היא פירסמה שורה של מסות חשובות, שהבולטת בהן עסקה בספרו של ג'ורג' אנטוניוס "היקיצה הערבית". אנטוניוס היה פקיד בכיר בממשלת המנדט בארץ ישראל ופעיל פוליטי. אשתו, קייתי נימר, ניהלה סלון פוליטי בירושלים שבו נפגשו קצינים ופקידים בריטים עם עמודי התווך של החברה הפלסטינית. אנטוניוס כתב את ספרו בסוף שנות השלושים כמניפסט של הסוגייה הפלסטינית, ובהעדר ספר יסוד אחר בעל אופי אקדמי שימש עד לשנות השישים כספר המבוא המקובל להכרתה והבנתה של התנועה הלאומית הערבית.

סילביה חיים היתה זאת שבמאמרה פירקה את הספר לגורמיו והוכיחה שאין מדובר בספר עיון אקדמי אלא בכתב פלסתר שנועד לשרת הן את העניין הפלסטיני מול הציונות והן אינטרסים פוליטיים ספציפיים בעולם הערבי. בהקשר זה חשוב לציין שכמבקרי הרעיון הלא0ומי לא נמנו בני הזוג כדורי על תומכי הרעיון הציוני, אך במשך השנים פיתחו קשר אמיץ לישראל ולקהילה האקדמית שלה.

היא היתה שותפה מרכזית בהקמתו ועריכתו של "מידל איסטרן סטאדיז", שהיה לכתב העת האקדמי הטוב ביותר בלימודי המזרח התיכון המודרני ובן ימינו. בני הזוג כדורי השכילו למשוך כותבים מרחבי המזרח התיכון ונתנו למספר רב של חוקרים צעירים הזדמנות ראשונה לפרסם את עבודותיהם בבמה אקדמית מרכזית. אלי כדורי מת בגיל 66 בשנת 1992. סילביה חיים המשיכה את המלאכה בכוחות עצמה והפתיעה רבים ביכולתה לשמור על רמתו ומעמדו של כתב העת. הצער על מותה מלווה בתקווה שיימצא לה יורש הולם.

סילביה חיים כדורי, אשתו של המזרחן היהודי הבריטי אלי כדורי ומחברת הכרך "הלאומיות הערבית אנתולוגיה", היתה שותפה למפעלו האקדמי של בעלה בכתב העת "מידל איסטרן סטאדיז" ואחרי מותו המשיכה לעמוד בראשו. עם מותה